כד הקמח
קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי (תהילים ק״ל:ה׳). ידוע כי כל ענינם של ישראל מקודש ביותר משאר האומות מפני שהם לקוחים לשמו של הקב"ה והם עמו וחלקו כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ומי שהוא עבד המלך הנה מעלתו יתירה על שאר עבדי השרים והסגנים ומוראו וחתתו עליהם מפני שהשרים והסגנים הם עבדי המלך אדוניו, וענין הכתוב שהזכיר משה (שם כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ וגו' כי מפני שהם לקוחים לשמו וזה תהלתם ותפארתם לכך הם נתונים עליון על כל שאר העמים. וישאל אדם מה נשתנה העם הזה משאר העמים שהם משועבדים לאומות העולם והולכים בגלות בבלה ובמלכות מדי וביון ובארם והלא מצינו בדורות ראשונים שכל אומה ואומה שהיו רעים וחטאים לה' היה הקב"ה מכלה אותן מן העולם כענין דור המבול וכיוצא בהן וכענין שדרשו ז"ל מעולם לא הכה הקב"ה אומה ושנה בה, וכיון שהענין הזה נוהג בכל האומות מדוע לא ינהג כן בישראל שאם חטאו להקב"ה ומרו את דבריו יכלה אותו מן העולם ולמה הענישן בעונש פיזור ושיעבוד ולא מצינו עונש זה בשער האומות. ותשובת הדבר ידוע כי אורך הגלות הזה מתמיה עד מאד וירידתן של ישראל ירידה מופלאה יתמה ויפלא עליה לב החושב והוא דבר ירמיה ע"ה (איכה א׳:ט׳) ותרד פלאים. ואי אפשר שיכלה אותן מן העולם לפי שהם קיום העולם וענינם נקשר בקשר חזק ואמיץ וכענין שהזכיר יהושע (ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, ודרשו ז"ל בברכות (פ"ק דף ז ב) רב הונא רמי כתיב (שמואל ב ז׳:י׳) ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכתיב בדברי הימים (כא) ולא יוסיפו בני עולה לכלותו. והענין כי בתחלה כשנבנה בית המקדש נבנה על מנת שלא לענותו שלא יענו עוד אויבים לישראל ולבסוף שחטאו ולא יוסיפו בני עולה לכלותו כלומר נגזר עליהם לענותו אבל לכלותו אי אפשר וזהו שאמר בתחלה לענותו ולבסוף לכלותו, וכן אמר (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, ביאורו כי כשם ששמי א"א לו שישתנה כך אי אפשר לישראל שיהיו כלין. ולפי שנתחייבו ישראל כליה בחטאם ואי איפשר לכלותם לכך גזר עליהם הפיזור והשעבוד בין האומות, וטעם הפיזור לפי דעתי לשני ענינים, האחד כדי שיתפשטו ישראל בכל הקצוות בין האומות שאין בהם תבונה וילמדו האומות מהם האמונה במציאות השם יתברך ובענין ההשגחה השופעת בפרטי בני האדם, והטעם השני לפי שישראל חטאו בארץ הקדושה שהיא נקודת העולם ואמצעות האקלימים והסיעו עצמן מן הנקודה העליונה הנקראת קו האמצעי של מעלה מכוונת כנגד קו האמצעי שלמטה וחללו את קדושתו והוציאו עצמן מרשותו ונשארו ברשות שאר הכחות העליונים לכך נגזר עליהם גלות שיגלו אל יתר הקצוות מן הארץ שהיא נקודה תחתונה מדה כנגד מדה ועם הגלות והשעבוד עונותינו מתמרקין ואנו ניצולין בו מדינה של גיהנם ועל כן בירר לנו אאע"ה את המלכיות.
כד הקמח
שכר תורה אע"פ שאין עיקר השכר אלא לעוה"ב מ"מ אוכל הוא פירות בעוה"ז, והפירות הם הכנעת אויבים שנופלים תחתיו. וכן דרשי רז"ל ברכות פ"ק (דף ז:) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר (שמואל ב ז׳:י׳) ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' ובגיטין פ"ק (דף ז) (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה' והתחולל לו דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלין מאליהן, וכבר ידוע כי קריאת התורה מצוה גדולה היא אע"פ שלא יבין מה שקורא כי פעמים שיקרא אדם פרשה אחת מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים, ולכך קריאת התורה כשיודע שהוא קורא מצוה גדולה היא ושכר גדול יש לו בזה. והוא שדרשו בפ"ק של ע"ז (דף יט) לעולם ליגרוס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהילים קי״ט:כ׳) גרסה נפשי לתאבה, וקריאה זו קראוהו רז"ל מצות קריאה ואע"פ שאינו מבין כל מה שהוא קורא, וכאשר הוא מבין הענין ומכוין לפירוש הדברים הרי זה מצוה, ויקראו אותה רז"ל מצות כונה. ובפרשת ק"ש יש לכוין בה שלש כונות. האחת מצות קריאה, והב' מצות כונה, והג' שיצא ידי חובתו באותה קריאה, ואחר שהוא מכוין לצאת ידי חובה הרי שכרו גדול מן הקורא בתורה, ומזה אמרו בברכות (דף יב) (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים וגו' על לבבך ע"כ מצות קריאה וכונה מכאן ואילך קריאה בלא כונה:
מנורת המאור
לעולם ישתדל אדם לקבוע מקום לתורתו, ולא יהיה רגיל ללמוד היום במקום אחד ומחר במקום אחר. כדגרסינן במ' ברכות בפרקא קמא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנא' (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו לשכון תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו. אמ' רב חסדא, מאי דכתי' (תהלים פז, ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אמ' הב"ה לישראל, אוהב אני שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמ' ר' חייא בר אבא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. אמ' אביי, מריש הוה גריסנא בינו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמעי להא דאמ' ר' חייא בר אבא משמיה דעולא, לא הוה מצלינא אלא ביני עמודיא דהוה גריסנא. ר' אמי ור' אסי, אע"ג דהוה להו תריסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א"ר יהושע בן לוי, האי דכתי' (תהלים קכב, א) שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אמ' דוד לפני הב"ה, רבונו של עולם, שמעת בני אדם שאומרים, מתי ימות זקן זה ויבא שלמה ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתו. אמ' לו הב"ה, כי טוב יום בחציריך מאלף, טוב יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח.